הצהרה בדבר
יחס הכנסייה לדתות לא-נוצריות
"בזמננו"
ניתנה על ידי הוד קדושתו
האפיפיור פאולוס השישי
ב-28 באוקטובר 1965

1. בזמננו, כאשר בכל יום שחולף בני האדם מתקרבים זה לזה, והקשרים בין עמים שונים מתהדקים, הכנסייה בוחנת מקרוב את יחסה לדתות הלא-נוצריות. במשימתה לקדם אחדות ואהבה בין בני אדם, אכן בין אומות, היא שוקלת בהצהרה זו, מעל הכל, את המשותף בין בני האדם ואת מה שמביא אותם לידי אחווה. 

אחת היא קהילת כל בני האדם, אחד הוא מוצאם, שכן האלוהים יצר את המין האנושי למען יחיה מעל פני האדמה (1). אחת היא מטרתם הסופית, אלוהים. השגחתו, נפלאותיו ותכנית הישועה שלו מיועדות לכל בני האדם (2), עד לבוא העת שבה הנבחרים יתאחדו בעיר הקודש, עיר המוארת בכבוד האלוהים, היכן שהאומות באורו תהלכנה (3).

בני האדם מצפים מהדתות המגוונות לתשובות לנסתרות ולחידות השונות הנוגעות בקיום האנושי, אשר כיום, כבימים עברו, מטרידות את לב האדם: מהו האדם? מהי משמעות חיינו ומטרתם? מהו הטוב המוסרי ומהו החטא? מאין הסבל ואיזו מטרה הוא משרת? מהי הדרך לאושר אמיתי? מהם מוות, משפט וגמול לאחר המוות? מה, בסופו של דבר, הוא הרז הבלתי ניתן לביטוי אשר מכיל בתוכו את קיומנו: מאין באנו ולאן אנו הולכים?

2. מימי קדם עד לימינו אנו, קיימת בקרב עמים שונים תפיסה כלשהי של אותו כוח נסתר, המרחף מעל למהלך דברי הימים ותולדות האנושות. פעמים הגיעו להכרה של ישות עליונה, אולי אף זאת של אב. תפיסה והכרה זו משפיעות על חיי האדם ומעניקות להם מובן דתי עמוק.

אמנם דתות הקשורות לתרבות מתקדמת נאבקות כדי לתת מענה באמצעות מושגים מלוטשים יותר ושפה מפותחת יותר. כך בהינדואיזם, האדם הוגה ברז האלוהי ומביע אותו באמצעות מספר בלתי נדלה של מיתוסים ובאמצעות חקר פילוסופי. הוא תר אחר שחרור מקיומנו האנושי המייגע דרך חיי סגפנות, מדיטציה עמוקה או מנוסה לאל באהבה ואמון. גם הבודהיזם, על צורותיו השונות, מבין את החוסר השורשי שבעולם חולף זה; הוא מורה דרך שבה האדם, ברוח של אדיקות ובטחון, יוכל להגיע למצב של שחרור מושלם או להשיג, באמצעות מאמציו או עזרה ממרום, הארה מושלמת. באופן דומה, דתות שונות הנמצאות בכל מקום מנסות לתת מענה ללב חסר המנוחה של האדם, כל דת בדרכה שלה, על ידי הצעת "דרך" המכילה הוראות אמונה, צורת חיים וטקסים מקודשים. הכנסייה הקתולית אינה דוחה כל דבר אשר יימצא נכון וקדוש בדתות אלו. היא מתייחסת בכבוד לדרכי החיים, לתפיסות ולמנהגים, אשר, על אף היותם שונים מאלו אשר בהם היא מאמינה ואותם היא מלמדת, משקפים לעתים קרובות קרן-אור של אמת אשר מאירה את כל בני האדם. אכן, היא מצהירה, וחייבת לעשות כן תמיד, את ישוע "הדרך, האמת והחיים" (יוחנן יד:6), בו בני האדם יכולים למצוא את מלוא החיים הרוחניים, בו האל פייס את הכל לעצמו (4).

הכנסייה, אם כן, מפצירה בבניה לפעול דרך דו-שיח ושיתוף פעולה הנערכים בזהירות ואהבה עם בני הדתות האחרות, בשעה שהם אף מעידים על אמונתם וחייהם הנוצריים. עליהם לזהות, לשמר ולקדם את הדברים הטובים הרוחניים והמוסריים וגם את הערכים החברתיים-תרבותיים של אנשים אלו. 

3. כמו כן, הכנסייה מעריכה את המוסלמים. הם עובדים את האלוהים האחד, החי והקיים; הרחמן הכל-יכול, בורא שמיים וארץ (5), אשר דיבר עם בני האדם. הם מתאמצים ביתר שאת להיכנע בלב שלם למצוותיו הבלתי מובנות ביותר, כפי שנכנע אברהם, אשר עימו האמונה המוסלמית קושרת עצמה קשר הדוק. למרות שאינם מכירים בישוע כאלוהים, הם מכבדים אותו כנביא. בנוסף, הם חולקים כבוד למרים, אמו הבתולה, ואף פעמים שמה מועלה על שפתיהם באדיקות רבה. כמו כן, הם מחכים ליום הדין, כאשר האלוהים יגמול לאלו אשר הקים מן המתים. לבסוף, הם מעריכים את החיים המוסריים ועובדים את האל בייחוד דרך תפילה, צדקה וצום.

גם אם במהלך הדורות התפתחו בין נוצרים למוסלמים סכסוכים לא מעטים ועוינות, מועצה קדושה זו קוראת לכל לשכוח את העבר ולעבוד בכנות למען הבנה הדדית; לשמר ולקדם צדק חברתי ורווחה מוסרית, שלום וחופש לטובת המין האנושי כולו.

4. בעוד המועצה הקדושה הוגה ברז הכנסייה, היא זוכרת את הקשרים הרוחניים בין אנשי הברית החדשה לזרע אברהם.

כך, כנסיית המשיח מכירה שלפי תכנית הישועה של אלוהים, ראשית אמונתה ובחירתה נמצאות אצל האבות, משה והנביאים. היא מאמינה כי כל מי שמאמין במשיח – בניו של אברהם על פי האמונה (6) – נוכחים בקריאת הראשון מבין האבות לאמונה ובכך שישועת הכנסייה נרמזת באופן מסתורי מראש על ידי יציאת העם הנבחר ממצרים מבית עבדים. הכנסייה, אם כן, לא יכולה לשכוח שהיא קיבלה את ההתגלות של הברית הישנה דרך העם עמו האלוהים, ברחמיו הרבים, כרת את הברית הקדומה. כמו כן, אין היא יכולה לשכוח שהיא שואבת את לשדה משורשי עץ הזית הטוב שעליו הורכבו ענפי זית הבר, הגויים (7). אכן, הכנסייה מאמינה כי באמצעות צלבו, המשיח, שלומנו, פייס בין יהודים לגויים, בהפכו את השניים לאחד בקרבו (8).

הכנסייה נוצרת לעד לנגד עיניה את דברי השליח על אחיו: "לָהֶם מַעֲמַד הַבָּנִים, הַכָּבוֹד, הַבְּרִיתוֹת, מַתַּן הַתּוֹרָה, עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ וְהַהַבְטָחוֹת לָהֶם הָאָבוֹת, וּמֵהֶם, מִצַּד יִחוּסוֹ הָאֱנוֹשִׁי, הַמָּשִׁיחַ" (אל הרומים ט:4 - 5), בנה של מרים הבתולה. כמו כן, הכנסייה מזכירה שהשליחים, עמודי התווך ואבני הפינה של הכנסייה, ומספר רב של התלמידים הראשונים אשר הפיצו את בשורת המשיח לעולם, נולדו כבנים לעם היהודי.

כפי שמעידים כתבי הקודש, ירושלים לא הכירה במועד פקודתה (9), ורובם של היהודים לא קיבלו את הבשורה. אדרבא, לא מעטים התנגדו להפצתה (10). עם זאת, האלוהים מוקיר באהבה את העם היהודי בזכות אבותיהם, הוא אינו מתחרט על מתנותיו או על בחירתו – זו היא עדות השליח (11). בחברת הנביאים ואותו שליח, הכנסייה מצפה ליום, הידוע לאלוהים לבדו, בו כל העמים יקראו בשם ה' בקול אחד ויעבדו אותו "שְׁכֶם אֶחָד" (צפניה ג:9) (12).

מכיוון שהאוצר הרוחני המשותף לנוצרים וליהודים הוא כה רב, מועצה קדושה זו שואפת לטפח הבנה הדדית וכבוד שהם, מעל הכל, פירות  לימוד הכתובים, החקר תיאולוגי ושל דו-שיח באחווה.

אמת היא שההנהגה היהודית ואלה שסרו למרותה דרשו במות המשיח (13), עם זאת, לא ניתן להאשים את כל היהודים, ללא הבחנה, במה שקרה בייסוריו ומותו, לא את אלו שחיו אז ולא את בני העם היהודי בימינו אנו. למרות שהכנסייה היא עמו החדש של האלוהים, אין להציג את היהודים כדחויים או מקוללים על ידי האל, כאילו הדבר נובע מכתבי הקודש. לכן, על הכל להיזהר שמא בעת לימודי הדת או הטפת דבר האלוהים ילמדו דבר אשר חורג מאמת הבשורה ורוח המשיח.

יתר על כן, בדחייתה רדיפות כלפי כל אדם, הכנסייה, הזוכרת את האוצר אותו היא חולקת עם היהודים, ולא מפאת סיבות פוליטיות, אלא בגלל האהבה הרוחנית שבבשורה, מצטערת על שנאה, רדיפות וגילויי אנטי-שמיות המכוונים כנגד היהודים בכל זמן ועל ידי כל אדם.

מלבד זאת, כפי שהכנסייה גרסה תמיד, וגורסת גם עתה, המשיח חווה את סבלו ומותו מרצונו, עקב חטאי האדם ומתוך אהבתו האינסופית למען ישועת הכל. זהו, אפוא, חובה של תורת הכנסייה: לבשר את צלב המשיח כאות האהבה חובקת הכל של האלוהים וכמעיין שממנו נובע כל חסד.

5. אין אנו יכולים לקרוא בשם האלוהים, אב הכל, אם מסרבים אנו להתייחס לכל אדם, הנברא בצלם האלוהים, כאחינו. יחסי האדם עם אלוהים האב ועם בני האדם, אחיו, קשורים קשר כה הדוק עד כי הכתוב אומר: "מִי שֶׁאֵינוֹ אוֹהֵב אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֶת אֱלֹהִים" (הראשונה של יוחנן ד:8).

אם כן, אין מקום לתאוריות או לפעולות המובילות לאפליה בין אדם לאדם או בין עם לעם, זאת בכל הנוגע לכבודם האנושי ולזכויות הנובעות ממנו.

הכנסייה דוחה, כדבר-מה הזר למחשבת המשיח, כל אפליה של אדם, או הטרדה בשל גזע, צבע, אורח חיים או דת. על כן, בהליכתה בעקבות השליחים הקדושים שמעון כיפא (פטרוס) ושאול (פאולוס), מועצה קדושה זו מפצירה חזור ופצור במאמינים הנוצרים "הֵיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם בַּגּוֹיִם" (הראשונה של שמעון-כיפא ב:12), ובמבקשת מהם, במידת האפשר, לקחת את חלקם בהשכנת שלום בין כל בני האדם (14), כך יוכלו הם להיות בנים אמתיים לאבינו שבשמיים (15).

1. מעשי השליחים יז:26

2. חכמת שלמה ח:1; מעשי השליחים יד:17; אל הרומים ב:2 - 7; אל טימותיאוס ב:4

3. התגלות יוחנן כא:23

4. השנייה אל הקורינתיים ה:18 - 19

5. הקדוש גרגוריוס השביעי, איגרת לאנזיר (נאקיר), מלך מאוריטניה

6. אל הגלטיים ג:7 

7. אל הרומים יא:17 - 24

8. אל האפסיים ב:14 - 16

9. לוקס יט:44

10. אל הרומים יא:28

11. אל הרומים יא:28 - 29; החוקה הדוגמטית, אור לגויים, פסקה 57 

12. ישעיה סו:23; תהילים סו:4; אל הרומים יא:11 - 32

13. יוחנן יט:6 

14. אל הרומים יב:18

15. מתי ה:45.

"בזמננו" – יחסי הכנסייה עם הדתות הלא נוצריות

מסמך מועצת הוותיקן השנייה "בזמננו", שיצא לאור ב-28 באוקטובר 1965, הבהיר את עמדת הכנסייה כלפי הדתות האחרות. המסמך מהווה את הבסיס לדיאלוג עם הדתות האחרות. אנו מפרסמים כאן לפעם הראשונה תרגום של המסמך כולו שנעשה על ידי דימה מקהילת ירושלים.